דיני חוזים

גם בדיני החוזים - הבטחת חופש החוזים לשם קיומו של חוזה אינו מספיק והמשפט צריך להתערב כשמדובר בצדדים שאינם שווי כוחות וכשיש צדדים אשר אינם שווים התוצאה מכך שנוצר הוא חוזה שאינו הוגן.

על פי תפיסת הזרם הקלאסי של דיני החוזים שהתפתח במשפט האנגלו-אמריקאי מאמצע המאה ה - 19 ועד לאמצע המאה ה - 20 שמבוסס על עיקרון חופש החוזים, וכולל כיבוד מלא של חופש הצדדים לעשות חוזה והמאפשר לקבוע בחוזה את שהצדדים רוצים יחד עם ההתערבות המינימאלית של ביהמ"ש בתוכן החוזה (חוץ מאשר בנושאים חוקיים). לתפיסה זו קוראים "התפיסה הנאיבית של תפיסת חירויות הפרט".

לכן, מאמצע המאה ה - 20, העולם התפכח מאשליות אלו, גם בתחום החוקתי וגם בתחום דיני החוזים, וקבע שיש צורך שהמדינה תתערב כדי להבטיח סף קיום מינימאלי של חוזה.

על פי הגישה המשפטית המודרנית: בכדי להגן על קיום חוזה, נקבעו באמצעות מגוון כלים מודרניים אפשרות להתערב בחוזים באמצעות הכנסת עקרונות של תום לב לחוזים אלה, ובאמצעות חקיקה מחייבת / קוגנטית.

הרלוונטיות לדיון בעבודה זו הינה התייחסות דיני החוזים לתחומי ה"טעות", "הטעיה", "כפיה", "עושק".