צוואות וביטולן

נקודת המוצא בעת הכרעה בעניין צוואה היא עיקרון כיבוד רצון המת. ההנחה היא, כי צוואה מבטאת את רצונו האמתי והמלא של המת לאשר ייעשה בנכסיו לאחר מותו, והאופן בו יחולק עזבונו לאחר לכתו מן העולם. הצוואה משקפת את האוטונומיה שלו כפרט ואת זכותו החוקתית. כיבוד רצונו של המת להורות מה ייעשה ברכושו הינו חלק מכבוד האדם שלו . כפועל יוצא, בבוא בית המשפט לבחון צוואה עליו לכבד את רצון המת ולהימנע ככל האפשר מפגיעה בחופש הציווי. בית המשפט ככלל, ימעט לבטל או לשנות צוואה ועל המבקש לעשות כן להרים נטל כבד ביותר לצורך הוכחת טיעוניו.  כאמור, מצווים אנחנו לכבד את רצון המת, אך כלל לא פחות חשוב הוא גם לבטל צוואה כאשר ישנו פגם מהותי בכושר השיפוט של המצווה, או כאשר מוכח שהצוואה לא נערכה מתוך רצון חופשי ואמיתי. 

כשרות המנוח לצוות והטענה כי לא ידע להבחין בטיבה של הצוואה תעסוק בהכרעת מידת כשירותו של המנוח בעת עריכת הצוואה.

הוראות סעיף 26 לחוק הירושה, התשכ"ה1965- )להלן: "החוק" קובעות:  הכשרות לצוות "צוואה שנעשתה על ידי קטין או על ידי מי שהוכרז פסול-דין או שנעשתה בשעה שהמצווה לא ידע להבחין בטיבה של צוואה – בטלה.

נטל ההוכחה לקיומה של הגבלה על המצווה להבחין בטיבה של צוואה, מוטל על מי שרוצה להבנות ממנה, דהיינו על המתנגד לצוואה. כמות ההוכחה אינה עניין של מה בכך וכדי לעמוד בנטל זה לא די בהעלאת ספיקות גרידא "ברי על דרך הכלל, כי חזקה על אדם שכשר הוא לפעולות משפטיות – בהן עשיית צוואה – וחזקה על מצווה כי בעת עריכת צוואתו ידע להבחין בטיבה של צוואה".

הטוען כי בעת עשייתה של צוואה לא ידע המצווה להבחין בטיבה של צוואה – עליו הנטל להוכיח טענתו...לא די בהעלאת ספקות גרידא אלא יש צורך בראיות ממשיות וברורות" כיום, לאחר חקיקת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, נקבע בפסיקה כי שלילת הכושר לצוות, ובמיוחד בדיעבד, מאדם שבמהלך חייו לא הוטל ספק בכושרו לעשות כן, אינה עניין של מה בכך, הנטל לסתור חזקת כשרות בסיסית זו לאחר מותו של אדם הינו כבד ביותר. ניצבים אנו בפני המציאות, שבה המצווה אינו עוד בחיים. שוב אין הוא יכול לעשות צוואה או לשנות מהצוואה שעשה. כל שנותר לנו היא הצוואה שאותה עשה. אותה עלינו לפרש. אל לו לפרשן לערוך למצווה צוואה שהוא רצה לערוך אך שלא ערך אותה, הלכה למעשה. מכאן נקודת המוצא הפרשנית, שלפיה עלינו לכבד את רצון המצווה כפי שמצא ביטויו בצוואה, ולא רצון שלא מצא ביטוי בצוואה".

עוד נקבע בפסיקה כי על המצווה להיות בדעה צלולה ולפרש נכונה את המציאות הסובבת אותו, כאשר דעתו משוחררת מלחצי נפש חולניים, תעתועי דמיון ומחשבות שווא. המשקל שיינתן לשיקולים אלה, משתנה מעניין לעניין על פי נסיבותיו של כל מקרה ומקרה. על ביהמ"ש להשתכנע שהיה בהתנהגותו הכוללת של המצווה, בעת עריכת וחתימת הצוואה, כדי להצביע שהמצווה ידע להבחין בטיבה של הצוואה. 

הרכיבים העיקריים שיש להביא בחשבון על מנת לבחון האם המנוח היה בעל כושר להבחין בטיבה של הצוואה סוכמו בפסיקה בשלושה: א. מודעות המצווה לעובדה שהוא עורך צוואה. ב. ידיעתו בדבר היקף הרכוש ויורשיו. ג. מודעותו לתוצאות עריכת הצוואה על יורשיו. 

בניגוד להגבלת הכשרות של קטין ופסול דין, הגבלת כושר זו עניינה מצבו הנפשי והגופני של המצווה בשעת חתימת הצוואה, כאשר נקודת הזמן הרלוונטית הינה מועד החתימה על הצוואה. חשוב להדגיש כי הפסיקה אינה מחייבת שהצוואה תיערך בתבונה או בסבירות או במידה של הומניות, אלה הם עניין לרצונותיו של המצווה.  להוכחת טענות בעניין מצב נפשי וגופני יש להסתייע בעדות רפואית או עדות אחרת לפיה בשל מצב נפשי, מנטלי וגופני מצווה לא ידע להבחין בטיבה של צוואה - כשהמועד הרלוונטי הוא מועד חתימת הצוואה.